על רשלנות בטפול בילד בשבר במרפק שתוצאתה תסמונת וולקמן (Volkmann)
הערותי לחוות דעת נגדית
קראתי בעיון את חוות דעתו לגבי איכות האבחון והטיפול הרפואי בשבר במרפק ילד בן 3.5 שנים
ואשיב על טיעוניו השגויים.
נסיונו להסביר וליפות את מסירות הצוות הרפואי ואיכות הטפול איננו מובן. תסמונת וולקמן היא
קריטריון להערכת איכות הצוות הרפואי, כשם שפצע לחץ הוא קריטריון להערכת תפקוד צות
סיעודי, ואין שום צידוק שתקרה במחלקה אורתופדית מודרנית ואוניברסיטאית. אי לכך
המחמאות שהוא מעניק לבכירי הצוות הרפואי וליועץ כאשר התסמונת כבר בעיצומה, אינם
במקומם.
תאורו את מהלך הטפול בילד הוא כללי וללא ציטוטים בהתאמה מהתעוד בתיק הרפואי ואיננו
מדייק בעובדות ובמשמעותן. שיטת כתיבה כזו גובלת בערפול.למשל באשפוז השני, טיעונו
כאילו הצוות הרפואי היה ער לאפשרות של תהליך האיסכמי ועקב אחרי הילד בתדירות הראויה,
הוא חסר ערך ללא הוכחת טיעונו על ידי ציטוט עוקב של התרשמותו זו. לו היה מעקב של הצוות
הרפואי ותיעוד של מעקב לפחות כל 8 שעות עד שתחלוף הסכנה ניתן היה להעריך את טיעונו
זה, אבל לא כך היו פני הדברים.
הוא ציין שהילד נבדק בייעוץ, אבל לא ציטט שתועד בבדיקה זו ' שאין להגיע לכפוף ויישור מלא
(של האצבעות), אין תחושה בקצות האצבעות, איננו מפעיל אקטיבית (את האצבעות)'. כל אלו
הם סימנים שחייבים היו להדליק נורה אדומה כי אלו הם סימנים של תהליך תסמונת וולקמן
בעיצומו. האבחון של תסמונת וולקמן חייב להעשות בתחילתם של סימנים אלו.
הוא שוגה בתיעוד. הניתוח הראשון של השבר במרפק היה לכאורה סביר, אבל נכשל. הזמנה
לביקורת תוך שבוע אמורה להיות חלק מהשגרה, אבל הילד הוזמן רק לאחר שבועיים על פי
מכתב הסכום. המנטליות של ההורים הייתה של אמון ברופאים ולכן הניחו שהנפיחות והסבל
באזור הניתוח הם חלק מהתמונה הקלינית. היה זה לכאורה מקרי בלבד שבגלל מחלת חום
ויראלית הגיע למיון יומיים אחרי ששוחרר מהאשפוז. הייתה זו הזדמנות לצוות האורתופדי שהיה
ערני והוריד את הגבס, לחשוד שהמהלך אינו תקין כי בבדיקה שקדמה תועד 'הילד מגיב בבכי
לכל נסיון לנגוע ביד', אבל הם חפשו רק מקור לחום הסיסטמי.
הוא משבח את הצוות הרפואי על פעולתו תשעה ימים לאחר קרות השבר. לאמיתו של דבר לו
נוהל כהלכה הטפול הייתה תשומת לב הצוות ניתנת לפרטים: ' לא מזיז אצבעות. כף היד
נפוחה. מסרב להזיז אצבעות לכפוף או יישור. חשד לקונטרקטורה של כף היד'. וכבר אז תועדה
אזהרתו של רופא המיון הותיק suspected Volkmann contracture אבל זו נפלה על
אזנים ערלות. עם נתונים אלו ובהתחשב בחובת הזהירות, הצוות הרפואי היה אמור להפנים
ששחזור חוזר בהרדמה וכפוף המרפק ל- 90 מעלות כדי לייצב את השבר מסכן את הגפה
מחשש לאיסמיה. היה עליו לשחזר את השבר באיטיות וללא מאמץ כוחני בשיטה מאד מקובלת
של תליה והרמה של המרפק במתיחה סקלטלית על ידי פין באולקרנון שהיא פעולה שאיננה
מסכנת את אספקת הדם.
אפילו דוח הפיזיותרפיה שבועיים לאחר האירוע שהילד אינו מניע אקטיבית יד ימין בכלל, לא
הדליק נורה אדומה. עד שהגיע דוח האמג כעבור 5 ימים שהעיד על קטסטרופה.
על ההחלטה שלושה שבועות לאחר קרות השבר לנתח אחרי ההדגמה באמג של 'הפרעה
עצבית חדה וקשה בשלושת העצבים של הגפה' הוא כותב בנינוחות שאיננה מובנת בלשון
המעטה. תסמונת וולקמן אמורה להיות מאובחנת קלינית ולא בבדיקה חשמלית. אבחון
תסמונת וולקמן באמג היא מאוחרת שבמאוחרת.
גם טיעונו לגבי פסיוטומיה שמסוכנת מידי מלהתבצע מוקדם, מתכחשת לחשיבותה להצלת
הרקמות שנתונות במצב איסכמי. טכנית צריך לדעת לבצע פסיוטומיה, וכשמבוצעת מאוחר היא
חסרת סכוי.
נסיונותיו החוזרים לומר שמהלכי הצוות המטפל והמסור נעשו כהלכה הם חסרי בסיס. התמונה
הקלינית של פגיעה בשלושת העצבים ומערכת שרירים נרחבת התפתחה באשפוזו השני תחת
עיניהם של הצוות הרפואי ומעידה על רשלנותם בהפרה חוזרת של חובת הזהירות.
.jpg)
