בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה הקודמת נצבר נסיון ראשוני של מאות מטופלים בניתוחים של החלפות מפרקים במישתלים מלאכותיים של הירך ושל הברך. סבוכים של טרומבופלביטיס (דלקת ורידים וקרישי דם) בגפיים התחתונות ותסחיפים לריאות היוו בעיה קלינית חמורה ביותר. שכיחותם הוערכה על ידי מחברים שונים בעשרות אחוזים ושכיחות התמותה מתסחיפים הוערכה 1-2%.
אי לכך הטפול המונע בעזרת נוגדי קרישת דם היה עד מהרה שגרה הכרחית. במשך שנים רבות הישוו מחקרים קלינים את היעילות היחסית של תרופות שונות וביניהן הפרין, קומדין, אספירין ודקסטרן והסתבר שלכולן התלווה סבוך של דימום בשכיחות משמעותית, לעתים דמום מסיבי, בדרך כלל מקומי אבל גם סיסטמי.

התרופה 'הפרין' משמשת כבר שנים רבות למניעה וטפול של סיבוכי קרישי דם ותסחיפים, גם במקרים של סכנת חיים. יתרונה בהשפעתה המהירה ובאפשרות של עצירת פעולתה למקרה של דימום בהזרקת האנטידוט פרוטאמין סולפאט. חסרונה כתרופת מנע בהחלפת מפרקים הייתה של שכיחות משמעותית של סבוכי דימום. הנסיון לתת אותה בשלמותה אבל במינון נמוך היה מוצלח יותר והקטין את שכיחות סיבוכי הדימום.
הצלחה רבה עוד יותר ומרשימה הושגה כשנוסה שימוש רק בחלק פעיל מהמולקולה של הפרין וזו היא התרופה שנקראת אנוקסאפרין ובשמה המסחרי קלקסן.

קלקסן

לקלקסן משך פעילות יעיל ומוגדר היטב עם זמן מחצית החיים כ-4.5 שעות. ספיגת התרופה לאחר הזרקתה ופירוקה בכבד קבועים, לכן ניטור של רמת התרופה בדם לא מבוצע כשיגרה. כשהותחל השימוש בקלקסן נקבעו שתי שיטות מינון - 40 מ"ג ביממה, או 30 מ"ג כל 12 שעות.

הניסיון שנרכש הוכיח עד מהרה, יעילות ובטיחות מרשימים של קלקסן, כשניתן במינון הנכון כפי שהותווה על ידי הממסד בארה"ב. השוואה של יעילותו ובטיחותו כנגד תרופות מנע אחרות כמו אלו שתוארו לעיל יצרו לו מוניטין ושימוש בין-לאומי נרחב.

מחקר קליני בדק גם את יעילותם ובטיחותם של המינונים המקובלים בהשוואה למינון גבוה יותר כמו 60 מ"ג בזריקה חד פעמית, ונמצא שתופעת הדימום הייתה שכיחה יותר.

ניסיוננו עם מתן קלקסן בניתוחים של מאות רבות של משתלי ברך וירך החל בשנות התשעים במאה הקודמת. קלקסן במינון יומי של 40 מ"ג ניתן בזריקה תת עורית (באזור הבטן) כשש שעות לאחר הניתוח, למשך ארבעה שבועות. התרופה הוכיחה את יעילותה המרשימה בהשוואה מנצחת לשאר נוגדי הקרישה ששימשו קודם לכן. מתן של קלקסן מנע בצורה כמעט מוחלטת סיבוכים של דלקת ורידים וקרישי דם, ובצורה מוחלטת תסחיפים. מרשים במיוחד היה העדר של דימום כסבוך פרט לאקימוזות כחלחלות בעור הבטן, שם ניתנו הזריקות היומיות במשך חודש שלם.

הגדרה של מתן קלקסן למניעה ולטפול

השימוש בקלקסן נעשה לשתי מטרות שונות - מניעה או טפול, וחשוב להבחין ביניהן כי מינון התרופה עשוי להיות שונה.

כשגרה, אצל רופאים פנימיים האינדיקציה למתן נוגדי קרישה לטפול ולמניעה היא בעיקרה בתסחיפי ריאות ואוטם שריר הלב בהתהוותם או לאחר התהוותם, ושגרת המינון בשימושם הוא 80 מ"ג. הם שונים מהכירורגים-אורתופדים שאצלם עיקר השימוש הוא למניעה ורק במינון של 40 מ"ג.

דימום כסבוך של מנת-יתר של קלקסן

על מנת להדגיש נקודה זו, אציין שבנושא המינון של נוגדי קרישה למדה קהילת המנתחים האורתופדים כבר לפני שנים רבות, שמינון שניתן בצמוד לניתוח איננו דומה למינון שמשמש את הפנימאים, וחייב להיות מופחת כדי למנוע סכון של דימום באזור הניתוח. עם זאת יעילותו נשמרת היטב כמונע סיבוכי קרישה גם במינון הנמוך.

המחשה לסיכון של דימום בגלל מנת-יתר שעלול להיות פטאלי, אירעה בתקופה של תחילת השימוש בקלקסן, מקרה שלא פורסם בספרות אבל מוכר היטב. אחרי ניתוח השתלת משתל ירך מלאכותי בבית חולים בצפון הארץ הועבר המנותח מחשש לאוטם שריר הלב ליחידה לטפול נמרץ מיד לאחר הניתוח. המנה של 80 מ"ג של קלקסן שניתנה לו כשגרה באותה יחידה פנימית גרמה לדימום מסיבי באזור הניתוח. הזיהום בעקבות הדימום הצריך כריתה של הגפה ובסופו של דבר למות החולה.

בעיה נוספת של דימום שאותרה בארה"ב התייחסה לעיתוי של מתן הקלקסן בהרדמה אפידורלית, שמקובלת בניתוחים אלו ומבוצעת עם קטטר דקיק שמוחדר לאזור האפידורלי ודרכו מוזרק חומר ההרדמה ונוגדי כאב. דימום באזור האפידורלי עלול לגרום עד לשיתוק. אי לכך ניתנת הזריקה הראשונה של קלקסן רק 6-8 שעות לאחר הניתוח ורק במינון המומלץ.