בהיגיון רפואי, שמתבסס על פרקטיקה ום-יומית בחדרי המיון והניתוח בבתי חולים, זמן הניתוח האופטימלי של ניתוח גידים הוא תוך 6 שעות מקרות הפציעה. במידה וחלפו שש השעות, מחשש לזיהום רקמות הפצע שניזוקו, יש להמתין כשבוע עד שבועיים לניתוח אלקטיבי. המתנה אלקטיבית מעבר לזאת איננה סבירה בגלל התפתחות של הדבקויות.

טענתו שהניתוח שבוצע על ידי צוות בית החולים 'היה טוב, נכון ומקובל' מעידה להערכתי על ליקוי בכושר שיפוטו.

וזו מעלה את השאלה האם אין זה סביר שבישראל כמו בארה"ב יחוייב גם מנתח מנוסה לעבור השתלמויות תקופתיות ממוסדות.

פגיעה בעצב דיגיטאלי שגורמת לנאורומה וליקוי תחושתי של האגודל איננו ניתוח 'טוב, נכון ומקובל', והתוצאה מדברת בעד עצמה.

טענתו שאת גובה הנכות צריך לייחס בהשוואה לקטיעה היא טענה של פקיד שמגודר ומוגבל אל הכתוב ולא של רופא שמסוגל להעריך נכונה ליקוי במגוון התפקודים של האגודל.

התעלמותו מהנזק התחושתי המכאיב שאחראי במידה קרדינאלית לחוסר יכולתו לתפקד עם מכשירים בעבודתו איננה סבירה בעליל. ברצוני להתייחס לספר התקנות לקביעת נכות, שלהערכתי בסעיף 31 (4) שדן בחסר מוטורי בלבד חסרות בו הנחיות לגבי נזק תחושתי משמעותי.

 טענתו שבישראל נדרשת מומחיות ספציפית למנתח יד סבירה להערכתי למי שעיסוקו כמנתח פעיל הוא כף היד. שונה המצב למי שהוסמך ככירורג יד במסגרת התמחותו בכירורגיה אורתופדית בארה"ב כפי שהייתה הסמכתי. עיסוקי בנושא כף היד הוא של הדרכה וחינוך במשך קרוב ל-30 השנים האחרונות שבהן במסגרת מחלקתי הייתי אחראי על מתן שרות של יחידת היד של בית חולים בני ציון, בדומה ליחידות אחרות, שבהן התמחו תחתי כל מנהלי המחלקות האורתופדיות כיום בחיפה.